<h1>ראב"ן סימן שי"ג</h1>
<h2>דף סז.</h2>
כל שבהנאתו [ס"ה:] בנותן טעם אסור וכל שאין בהנאתו בנו"ט מותר, הא קמ"ל נו"ט לשבח אסור נ"ט לפגם מותר ולא בעי ביטול בס'. אמר רב יהודה אמר שמואל הכי הילכתא. ואם השביח ולבסוף פגם אסור, דא"ר יוחנן ל"ש אלא שנפל לתוך גריסין רותחין דפגם מיד אבל נפל לתוך גריסין צוננין והשביח ופגמו אסור. והילכתא כלישנא (קמא) [בתרא] דר"ל דאמר נוטל"פ שאמרו אין אומרים קדירה זו יתירה תבלין וחסירה תבלין יתירה מלח וחסירה מלח אלא השתא מיהא פגמה.
ואמר ר' יוחנן כל שטעמו וממשו בתבשיל, כגון יין נסך שנפל לתבשיל אם הוא תבשיל שהיין משביחו אסור דנו"ט לשבח אסור, ולוקה עליו האוכלו אם אכל מן האיסור כזית בכדי אכילת פרס מן התבשיל, ואם לא אכל כזית בכדי אכילת פרס לא מצטרף ללקות עליו. כל שטעמו של איסור בתבשיל ולא ממשו, כגון סאה של תרומה או של כלאי הכרם שנפל לקדירה וסילקו ונשאר טעמו בקדירה אסור אם הוא לשבח, ואין לוקין עליו דאין לוקין אלא על ממשו של איסור. ואם ריבה טעם לפגם מותר שאם נפל היין נסך לקדירה שפוגם טעמו או השבח מותר לאכול התבשיל דנו"ט לפגם מותר, והוא דברי לן שפוגמו כגון אם נפל לתוך גריסין רותחין, אבל אי לא ידעינן אי פגים אי לא פגים ליטעמיה קפילא גוי וסמכינן עליה אם אמר לפי תומו דבר פלוני פוסלה ולא מהודיעינן ליה למה יהבינן ליה למיטעם. ואפי' יש דבר אחר דלאו איסור שפוגם עמו ומסייע לפגום שרי, כדאמר מה לי למימר לר' יוחנן אם ריבה טעם לפגם לימא אם נותן טעם לפגם הא קמ"ל דאפילו איכא מידי אחרינא של היתר דקא פגים בהדי. וכל נו"ט לשבח בטל בס' דשיערו חכמים [חולין צ"ז] דאינו נותן טעם באיסור יותר מבצל וקפלוט, [לבד מיי"נ וטבל] אע"ג דלא יהיב טעם בס' אוסר משום חומרא דע"ז וטבל כהעלאתו כך איסורו כדשמואל דאמר חיטה אחת פוטרת את הכרי וכשם שהעלאתו בחיטה אחת כך איסורו שאוסר אחרים בחיטה אחת.
<h2>דף סז:</h2>
וכל קדירה האסורה בת יומא אוסרת בין במינה בין שלא במינה בס' דהאי [לא] פגמה, וכל קדירה דלאו בת יומא במינה ודאי אוסרת, שלא במינה אי לא פגמה אוסרה ואי פגמה מותרת בדיעבד אבל לכתחילה לא דאין מבטלין איסור לכתחילה, והיינו דאמרינן [חולין צ"ז.] קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב חלב לא יבשל בה בשר ואם בישל בנו"ט, ולא מפליג בין קדירה בת יומא לקדירה דלאו בת יומא דכיון דלאו מינה קעביד בה איכא למימר נותן טעם לשבח הוא, הילכך אי נתן טעם דליכא ס' אסורה אא"כ טעים לה קפילא ארמאה ואמר דפגמה סמכינן עליה ומותרת. ובין קדירה בת יומא ובין דלאו בת יומא האיסור שבלוע בה כמי שאינו דמי כל זמן שבלוע עד שיצא ולכשיצא אוסר, דכשם שטומאה בלועה כמאן דליתה דמיא ואינה מטמאה עד דנפקא כך איסור הבלוע לא אסר עד דנפיק, דהא חמץ בפסח אי מטמין ליה עבר בבל יראה ובל ימצא ואם הוא בלוע בקדירה לא עבר ומותר להשהותו עד לאחר הפסח וכי נפיק לאחר הפסח היתר הוא ואי הוה נפיק בפסח הוה אסר, ה"נ ל"ש. וא"ת א"כ דאיסור הבלוע כמאן דליתיה דמי אמאי אמרה תורה וכלי חרס אשר תבשל בו ישבר, לישהייה עד למחר ולישתרי דהא לא הותיר כלל דהבלוע כמאן דליתיה ולמחר הוי נו"ט לפגם ולישתרי. תריץ ולטעמיך יגעילנו או ילבינו ביומו, אלא העידה התורה על כלי חרס שאין בלעו יוצא מידי דפנו לעולם דעם פליטתו חוזר ובולע מיד ולא מועיל לא הגעלה [ולא ליבון], וכיון דהכי כי הוה מבשל ביה למחר היה מבטל איסור לכתחילה, ושמעינן מהכא דהא דאמרינן אין מבטלין איסור לכתחילה דאורייתא הוא, ועוד דאין כאן ביטול כלל דהא אין בולעו יוצא מדפנו ומשום דנותר יש בו כרת אמרה תורה ישבר. אבל קדירה חולבת ושל בשר או קדירה של נבילה שהן איסור לאו הוי ככל איסורין שבתורה שאין אוסרין אלא בנו"ט, הילכך קדירה חולבת שבישל בה בשר וקדירה של בשר שבישל בה חלב וכן קדירה של נבילה שבישל בה בשר שחוטה כיון דאמרינן דאין יוצא בלעה מידי דפנה אסורות הקדירות שבישל בהן בדיעבד בין לחלב בין לבשר, דטעם שניהם בלוע בה ופולט ואוסר וחוזר ובולע ואסורה לעולם, וכן קערה חולבת שהגיסו בה תבשיל של בשר רותח או קערה של בשר שהגיסו בה חלב רותח דילמא נו"ט לשבח הוא ואפילו קדירה דלאו בת יומא וכ"ש בת יומא אסור, אבל אי טעים ליה קפילא גוי ואמר דפגמה מותר.
<h2>דף עו.</h2>
וכל קדירה האסורה בת יומא אוסרת בין במינה בין שלא במינה בס' דהאי [לא] פגמה, וכל קדירה דלאו בת יומא במינה ודאי אוסרת, שלא במינה אי לא פגמה אוסרה ואי פגמה מותרת בדיעבד אבל לכתחילה לא דאין מבטלין איסור לכתחילה, והיינו דאמרינן [חולין צ"ז.] קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב חלב לא יבשל בה בשר ואם בישל בנו"ט, ולא מפליג בין קדירה בת יומא לקדירה דלאו בת יומא דכיון דלאו מינה קעביד בה איכא למימר נותן טעם לשבח הוא, הילכך אי נתן טעם דליכא ס' אסורה אא"כ טעים לה קפילא ארמאה ואמר דפגמה סמכינן עליה ומותרת. ובין קדירה בת יומא ובין דלאו בת יומא האיסור שבלוע בה כמי שאינו דמי כל זמן שבלוע עד שיצא ולכשיצא אוסר, דכשם שטומאה בלועה כמאן דליתה דמיא ואינה מטמאה עד דנפקא כך איסור הבלוע לא אסר עד דנפיק, דהא חמץ בפסח אי מטמין ליה עבר בבל יראה ובל ימצא ואם הוא בלוע בקדירה לא עבר ומותר להשהותו עד לאחר הפסח וכי נפיק לאחר הפסח היתר הוא ואי הוה נפיק בפסח הוה אסר, ה"נ ל"ש. וא"ת א"כ דאיסור הבלוע כמאן דליתיה דמי אמאי אמרה תורה וכלי חרס אשר תבשל בו ישבר, לישהייה עד למחר ולישתרי דהא לא הותיר כלל דהבלוע כמאן דליתיה ולמחר הוי נו"ט לפגם ולישתרי. תריץ ולטעמיך יגעילנו או ילבינו ביומו, אלא העידה התורה על כלי חרס שאין בלעו יוצא מידי דפנו לעולם דעם פליטתו חוזר ובולע מיד ולא מועיל לא הגעלה [ולא ליבון], וכיון דהכי כי הוה מבשל ביה למחר היה מבטל איסור לכתחילה, ושמעינן מהכא דהא דאמרינן אין מבטלין איסור לכתחילה דאורייתא הוא, ועוד דאין כאן ביטול כלל דהא אין בולעו יוצא מדפנו ומשום דנותר יש בו כרת אמרה תורה ישבר. אבל קדירה חולבת ושל בשר או קדירה של נבילה שהן איסור לאו הוי ככל איסורין שבתורה שאין אוסרין אלא בנו"ט, הילכך קדירה חולבת שבישל בה בשר וקדירה של בשר שבישל בה חלב וכן קדירה של נבילה שבישל בה בשר שחוטה כיון דאמרינן דאין יוצא בלעה מידי דפנה אסורות הקדירות שבישל בהן בדיעבד בין לחלב בין לבשר, דטעם שניהם בלוע בה ופולט ואוסר וחוזר ובולע ואסורה לעולם, וכן קערה חולבת שהגיסו בה תבשיל של בשר רותח או קערה של בשר שהגיסו בה חלב רותח דילמא נו"ט לשבח הוא ואפילו קדירה דלאו בת יומא וכ"ש בת יומא אסור, אבל אי טעים ליה קפילא גוי ואמר דפגמה מותר.
